כשהייתי ילד קטן הייתי מאוד מופנם
ביישן בלי ביטחון עצמי
תמיד נחבא אל הכלים
לא משתתף
לא יוזם
לא מאמין שיש לי מקום.

בבית הספר הייתי שקוף
רואה את כולם מדברים צוחקים יוזמים
ואני בצד
רק מקווה שמישהו ישים לב
שיראה אותי
שיגיד לי אתה שווה

הרצון להיות מקובל בער בי
עד שפעם אחת
מתוך המקום הזה
נסחפתי…

היתה תכנית לפרוץ לחדר של המזכירה
לעשות משהו שכולם ידברו עליו
ובחרו בי!

ברגע הזה הרגשתי בעננים
סוף סוף סופרים אותי
סוף סוף יש לי ערך
עשיתי את זה!

אבל כשזה התפוצץ
כולם נעלמו
כולם התנערו
ואני נשארתי לבד עם האשמה
עם הבושה
ועם המחיר.

שם הבנתי משהו כואב
שכשהערך שלך תלוי באחרים
אתה הראשון להיפגע

התחושות האלה לא נעלמו
גם כשגדלתי
הצורך לרצות
הפחד לאכזב
הרצון שיאשרו אותי
הם המשיכו ללוות אותי

מבחוץ הכל נראה בסדר
אבל בפנים לא הייתי מחובר לעצמי
ועדיין שאלתי את עצמי
האם אני מספיק

עד שהגיע רגע אחד שבו הבנתי
שברגע שיהיה לי ביטחון עצמי
ואדע מה הערך שלי
יהיה לי הרבה יותר קל ליצור חברויות ולא להיות מופנם ולעמוד על שלי

והתחלתי תהליך עם עצמי
לא קסם
לא קיצורי דרך
אלא עבודה אמיתית
ללמוד להכיר את עצמי
להבין מאיפה הפחדים מגיעים
ואיך בונים ערך מבפנים

לאט לאט הביטחון התחזק
העמידה השתנתה
הקול נהיה ברור
והפסקתי לחפש אישורים