כשיצאתי לדרכי כמאמן בפרקטיקום
הכל הרגיש גדול עלי

אבל הכי גדול?
פגישת ההיכרות המקדימה.

אני זוכר שהרגשתי לחץ להרשים בפגישות האלה ושנתתי להן המון משקל
בכל זאת – אין שני לרושם ראשוני.

ולא משנה כמה הייתי מתכונן
הרגשתי שאני לא מצליח להיות מוכן
כאילו כל פגישה זה משהו אחר
תלוי במה שהמתאמן יגיד.

כן היה לי איזה מבנה שקיבלתי מהמכללה שלי
אבל הוא הרגיש לי מאוד סתמי כזה.. גנרי.

אני זוכר את העייפות שהייתה לי אחרי פגישות היכרות
כמה מאמץ נפשי הייתי משקיע בהן
כדי לשמוע כל מילה ולוודא שאני לא מפספס אף פרט

ואם בסוף המתאמן גם לא סגר תהליך?
(בינינו ברוב הפעמים הוא לא סגר)
אז בכלל הייתי מתאכזב
אבל יותר מזה – הייתי מתחיל לפקפק בעצמי.

יום אחד הרגשתי שאני לא יכול ככה יותר
ושאני חייב לשבת עם עצמי
לשבור ת'ראש, ולפצח את זה.

חייבת להיות איזו נוסחא או תבנית
שתעשה לי סדר בפגישה הזאת
ותעזור לי לנהל אותה בצורה מקצועית
וכתבתי לי משהו ראשוני
משהו שונה ממה שעשיתי עד כה
ויצאתי לפגישת היכרות
ואחריה דייקתי את התבנית שלי שוב
וכך הלאה, שוב ושוב