אבל אם תתמקדי בתהליך ולא בתוצאה - הכל משתנה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות אמא. 
ואז, בגיל צעיר, נאמר לי שיש לי שחלות פוליציסטיות.
לא הבנתי את כל המונחים הרפואיים, אבל הבנתי פחד.
הבנתי את הרגע שבו משהו בתוכי לחש: "אולי זה לא יקרה לי".

בניתי חיים יציבים, לימודים, קריירה, זוגיות אוהבת..
אבל הפחד היה צל שליווה כל החלטה וביום שבו ניסינו להקים משפחה,
הוא הפך למציאות של שנים:
עומס בלתי נתפס של בדיקות, זריקות, החזרות כואבות,
הפלות חוזרות ואינסוף התרסקויות.

שנים שלמות שהחיים התנהלו בצל הטיפולים.
הנפש התרסקה, שנאתי את גופי, השתגעתי מהורמונים, הזוגיות בקושי עמדה בטלטלות,
הקריירה דשדשה כי לא הצלחתי לתפקד והרגשתי שאיש לא מבין את גודל הכאוס והבדידות..

ואז זה קרה…

לא יכולתי לעמוד יותר במתח והבנתי שאני חייבת להחזיר את עצמי.
אז הלכתי לחפש עזרה. ניסיתי טיפול פסיכולוגי, דיקור, טכניקות תמיכה שונות וכלום לא עבד.

רגע לפני שהתייאשתי, פגשתי חברה שלמדה איתי אימון אישי לפני 13 שנה.
מקצוע שזנחתי לגמרי ובא משמיים "להצלתי"

גיליתי מחדש את האימון והכל התחיל להסתדר, משהו בי נפתח.
לראשונה הצלחתי לנשום.
מצאתי דרך להרגיע את הסטרס, למצוא את החוזקות והכוחות, לייצב את הרגש ולפרק את הפחדים.
לאט לאט הגוף שלי הפסיק להיות אויב, והפך להיות שוב בית.
הזוגיות התחזקה.
חזרתי לתפקד.
חזרתי להיות אני.