רוב החיים שלי הייתי אלוף בלהתחיל, וכושל בלסיים.
כילד, המילה שהכי הגדירה אותי הייתה "כמעט".
כמעט טוב
כמעט מצליח
כמעט רואים אותי
אף פעם לא באמת מספיק

אחרי הצבא ברחתי למטבח.
היה בזה משהו ממכר:
האש, הדיוק, הלחץ.
מבחוץ, הייתי נראה בשליטה.
אבל במפנים? הייתי מפורק.

עליתי במשקל בלי לשים לב
וכל יום הבטחתי לעצמי ש "ממחר…"
מכירה את ה"ממחר" הזה?
אצלי הוא תמיד הפך לשבוע של נפילות.
וכל נפילה הייתה עוד הוכחה שאני פשוט לא בנוי לזה.

בגיל 23 כבר הייתי גרוש.
הרגשתי כבד.
בגוף, בראש, בלב
ובמקום לבנות את עצמי מחדש,
חיפשתי את הדרך הכי קצרה החוצה.
משם הגיעה הבולימיה.

כמו כל "דיאטת בזק" או קיצור דרך – זה עבד לרגע.
זה נתן לי אשליה של שליטה,
אבל גבה ממני מחיר יקר:
את עצמי.

הייתי בלופ אינסופי שאת בטח מכירה מקרוב:

מוטיבציה שיא נפילה כואבת.
מתחיל בכל הכוח ומתרסק באמצע.
מבקש שינוי חיצוני אבל קורס מבפנים.

עד שמשפט אחד, מאישה חכמה אחת, עצר את הרכבת: